זאב במגפיים

יום ששי. קר מאד. אני מסיע את עלמה וקשת לבית שמש לקניות. ככה עובדת המחשבה הגברית: יש בעיה – אז צריך לחשוב על פתרון.

-"למה אתן יוצאות לשלג בסניקרס?"

– " כי אין לנו מגפיים"

– "אין לכן?!!! מחר נלך לקנות ."

עכשיו הן מסתובבות בקניון big fashion. אני עוזב אותן לנפשן.

למדתי אחרי שנים רבות, שלנשים  צריך לתת זמן ומרחב כשהן עושות קניות. זה אחרת מגבר, שבודק את המחיר, מודד, ואם מתאים- המטלה הסתיימה. נשים מנהלות דיאלוג עם החולצה, מכנסיים, נעליים, תיק   whatever…. הן בוחנות את החפץ מכל כוון, מעבר לתלת מיימד הרגיל, שואלות אותו משהו, שזכר מצוי לעולם לא יבין, ו… מקבלות תשובה. ואם התשובה לא נראית להם – אז לא. אין קנייה. הולכים לחנות אחרת, לנהל דיאלוג חדש.

מכיוון שכך נכנסתי לסטימצקי. כלום. על הרצפה, עיתוני יום ששי. ראש הממשלה הנוכחי מספר מה אמר לו ראש הממשלה הקודם. נורא מעניין…. אני בוחן את הספרים. כלום.

שלל less- אני יוצא מהחנות, ומתיישב על ספסל. מוציא את הקופסה השטוחה כדי להעביר את הזמן. מה יש לקופסה לספר?

***

סומלייה – התערוכה, נדחתה למועד אחר. ענייני קורונה. כאילו שהופתעתי…                              יש לי עדים שהשמעתי באוזניהם בשבועות האחרונים את הנבואה הבנאלית… סימבולי? אולי. ואולי לא.

יתר חדשות היין כוללות, איך לא, מחירים וכשרות. בזמן האחרון השיח המקומי על יין הולך ומשמים. כאילו יש רק שני נושאים, כמעט בלעדיים, שאפשר לדבר ולדון בהם: מחירים וכשרות. שוב ושוב.

משעמם.

משעמם מאד.

כסף זה דבר משעמם. היותו חשוב, אפילו חשוב מאד בימינו, לא הופך אותו למעניין. כנ"ל כשרות. מי שרוצה לייצר יין כשר – שייצר, ומי שלא – לא.  צרכן שהיין יקר לו – שלא יקנה, או שיקנה יין אחר, זול יותר.

בעניין הזה, אני נזכר בשני יינות של יקב ברקן שטעמתי לאחרונה: סדרת ריחן. טעימים ומהנים. מחיר? 55-60 ₪ לבקבוק. אז תמשיכו לייבב, קהילת המייבבים….

יין זה עולם מורכב ומופלא, כמעט אין סופי. זנים וארצות, שנות בציר וניואנסים… לא מדברים על זה. מגמדים את כל המורכבות הנפלאה הזאת למחירים וכשרות.

משעמם.

משעמם להחריד. ועוד לא דיברתי על הרכילות, שמצליחה אפילו להכניס אותי לקשקושים המבישים שעל מסך הקופסה השטוחה.

***

לפני כעשרים שנה, מי ש"נתן את הטון" בשיח על היין, היו המבקרים. דברים השתנו. שנים נפטרו, אחד פוטר, ונותרו 3-4 שמחזיקים מעמד איכשהו. אבל "המשקל", לפחות "המשקל הסגולי" עבר לסומליירים.  ואז הגיעה הקורונה… את מקומם של הסומליירים תפסו קבוצות היין באינטרנט. אזרחים טובים, בעלי מקצועות חופשיים, שגילו את עולם היין. אחרי שנסעו לבורגונדי ופיימונטה, ביקרו באי אלו יקבים, הפכו למומחי יין. וזה חשוב! כי ככה הם היו חיים ומתים, כמו מיליוני אנשים ברחבי העולם,  מבלי ש"אף אחד יידע עליהם". ועכשיו… עכשיו יש להם פלטפורמה והם חשובים.

שיהיה ברור: אין לי דבר נגד אזרחים חובבי יין רציניים ולא רציניים. להיפך.  אני מכיר אחדים בעלי חך מדהים. מה שמעניין שדווקא האנשים הללו, שפיתחו עם הזמן חושים חדים ויכולת התבטאות מדויקת, לא משמיעים את קולם ברבים. הם נחבאים לכלים.

אני יכול לומר שאני לא מבין כלום ביין. כלומר, ברור לי, כל יום מחדש, שמה שאני יודע על יין, הוא כאין וכאפס בהשוואה לכל מה שנסתר ממני.

זה כמובן לא מפריע לכל מיני אנשים להתקבץ תחת המטרייה של "מביני יין".

*                       *                       *

הקופסה מאותתת: עלמה מצאה מגפיים. אני מגיע ושואל אם הם לא רק יפות אלא גם נוחות. נזכר באמא שלי ז"ל, שהייתה אוספת לירה ללירה, ממש לא היה כסף בבית, וכשהתאסף סכום מספיק הייתה קונה לנו נעליים טובות. "על נעליים לא חוסכים. נעליים זה חשוב".  אני בודק איתה, עם אמא שבשמיים, אם היא מאשרת.

יש  אישור.   בקופה- אחת בכל החנות הענקית- יש תור. הקופאית עושה מה שאמרו לה. מנסה לשכנע את הלקוחה שלפני, שקונה 4 זוגות נעליים למשפחה, להצטרף למועדון הלקוחות. זה לוקח לנצח- העניין עם מועדון הלקוחות. וכשמגיע תורי, והקופאית מנסה לצוד גם אותי, אני נובח: "לא באתי לעשות עסקאות. באתי לקנות נעליים. הנה כרטיס האשראי"…

ברדיו בדרך הביתה, פול סיימון שר:  Still crazy after all these years

Now I sit by my window and I watch the cars"
I fear I'll do some damage one fine day
But I would not be convicted by a jury of my peers
Still crazy after all these years"

שבת שלום.