ספר, אי, ומדבר

על האי היווני קראתי את ספרו של פול בולס "שמים מגינים מעל". הספר "ישב" לי טוב. הסיפור עצמו קלוש. בלשון האקדמיה, (Yes, I can play the fucking academic games as well)  הנראטיב, איננו הצד החזק של הספר.

מתאים לי כמו כפפה. הנראטיב אף פעם לא עניין אותי. אז מה כן? הספר משובץ יהלומים. אבל צריך לשים לב אליהם, אחרת מפספסים.  הנה אחד:

"הם התיישבו על הסלעים זה בצד זה, נוכח המרחבים העצומים תחתיהם. היא שילבה את זרועה בזרועו, והניחה את ראשה על כתפו. הוא רק בהה נכחו, נאנח, ולבסוף הניד את ראשו לאט.

יותר מכל דבר בחיים, הוא אהב מקומות כמו זה. רגעים כאלה. היא ידעה זאת, ויתרה מכך, ידעה גם שהוא אוהב אותם יותר אם היא נמצאת שם, וחווה אותם איתו. ואף שהיה מודע לכך שהדומייה והריקנות שכה נוגעות בנשמתו, מעוררות בה אימה, התזכורות לך היו מעל כוחו.  כאילו היתה לו תמיד תקווה רעננה שההתבודדות והקרבה לדברים אין סופיים ייגעו בה באותו אופן שהן נוגעות בו. לעיתים קרובות אמר לה: "זאת התקווה היחידה שלך", והיא מעולם לא ידעה בוודאות למה הוא מתכוון. לעיתים סברה שזו תקוותו היחידה, שרק אם היא תוכל להיות כמוהו, הוא ימצא את דרכו בחזרה לאהבה, מפני שעבור פורט לאהוב משמעותו לאהוב  אותה – לא היתה כל אפשרות למישהי אחרת. ובמשך זמן כה רב לא היתה אהבה, לא נוצרה אפשרות לה. גם אם היה לה רצון להיות כל מה שהוא רוצה שתהייה, היא לא יכלה להשתנות עד כדי כך: האימה  נכחה תמיד בתוכה, מוכנה לקחת פיקוד. לא היה טעם להעמיד פנים שלא כך הדבר. וכמו שלא הצליחה להתנער מהחרדה שליוותה אותה תמיד, גם הוא לא היה מסוגל להיחלץ מהכלוב שבו כלא את עצמו, הכלוב שבנה לפני זמן רב, כדי להציל עצמו מאהבה."

הטקסט הזה נכתב בין 1947-49. שנים רבות אחר כך, במאי איטלקי בשם ברטולוצי, ביים סרט על פי ספרו של פול בולס. כששאלו את הסופר מה הוא חושב על הסרט, הוא ענה במילה אחת: "נורא". כשקראתי על כך אמרתי לעצמי שכדאי לצפות שוב בסרט. היה לי זיכרון מעורפל ממנו. הגיוני, כי הסרט נעשה בשנות ה-90. N חברי רכש את הסרט מאמזון וצפינו בו יחד, לפני כמה שבועות.

ואז הגיע הקטע המקביל בסרט. כלומר הסצנה הרשומה כאן למעלה.  ומה רואים בסרט?

סקס.

סקס על סלע במדבר.

זה מה שברטולוצי צילם. זה מה שהוא הבין מהקטע שהעתקתי מהספר.

סקס.

אוקיי?

ברור לחלוטין מדוע פול בלוס אמר על הסרט: "נורא".

ואני?

בקליפורניה, לפני שנים רבות,  כשטיילתי לבדי במרחבי הטבע המרהיבים, עמדתי מול נוף עוצר נשימה ואמרתי לעצמי שם יש סיבה להתחתן, זה שמישהו יהיה לצידך, ברגעים כאלה.

טוב, הייתי בן עשרים פלוס, מה שידעתי על החיים היה עוד פחות מהמעט שאני יודע עכשיו.

אז בסדר: סולח לעצמי.

השנים חלפו.

ההשגחה העליונה לקחה אותי מהקולנוע ליין. זה לא נעשה בחסד ורחמים. זה קרה במכאובים לא פשוטים.

עולמי,

הקולנוע,

קרס.

נכנעתי. משהו בתוכי הבין, כנראה, שאני במסלול התרסקות.

עם השנים הגעגועים לקולנוע, והייסורים הצמודים אליהם, דעכו. נותרה צלקת. אני היחידי שמבחין בה.

הטקסט של פול בולס, והסצנה העלובה של ברטולוצי

-יש בהם משום… הקלה.

יין הוא נחמה גדולה לעליבות ה- fake art, ובכלל.

זאב דוניה ©

צילום אילוסטרציה Sandbar Agency באתר Unsplash