עגנון, קובריק, האין ואני

ליד המיטה מונח ספרו של ש"י עגנון, "על כפות המנעול". אוסף סיפורי אין אהבה…

את עגנון "גיליתי" בנובלה "תהילה". סיפור מופלא. די מפתיע שאף אחד לא חשב או ניסה לעשות סרט שמבוסס על הסיפור של תהילה.  אבל עכשיו אתעכב על סיפור קצר בשם "הרופא וגרושתו". תמצית סיפור העלילה: (העלילה היא תמיד משנית…)  רופא, כנראה צעיר, מתאהב  באחות, העובדת באותו בית חולים. הבחורה פשוט נהדרת. הוא מחזר אחריה, היא נעתרת, ויש חתונה. אחר כך הוא יגלה שהיה לה גבר לפניו. היה ואיננו עוד. לא מדויק. קיומו, ליתר דיוק אי קיומו, מטריף את הרופא. הרעיון של גבר אחר, שפעם, ממזמן, היא היתה שלו, לא נותן לו מנוח, מעכיר את ימיו, וכתוצאה מכך גם את ימיה. בסופו של דבר הם מתגרשים. סוף.  כאמור העלילה היא לא העניין. לפחות בעיני. העניין הוא הדרך שבא עגנון "משחק במילים".  ה"איך" הוא מספר, ולא ה"מה" הוא מספר. לדוגמה: כשהוא מתאר בתחילת הסיפור את קסמה של האחות, הוא כותב: …"ותכלת שחורה זו שבעיניה"… רגע. Stop. מה זה תכלת שחורה?  למה בחר עגנון דווקא בשתי המילים האלה, שלא לגמרי מתחברות? או שעיניה כחולות (?) או שחורות (?)  אז ככה: הקורא יכול לפרש זאת כראות עיניו כמובן. (אם בכלל שם לב שיש כאן משהו שזקוק לעצירה והתעמקות). אני הבנתי, ורק בסוף הסיפור, כשצמד המילים חוזר שוב, שיש כאן משהו מורכב. אפשרות א' – "הגישה האופטימית" שצבע עיניה הוא שחור, אבל יש בהן, במבטה, משהו כל כך מלבב שעגנון משתמש ב"תכלת", כמטאפורה. תכלת הוא צבע השמיים הנקיים מעננים. הצבע האופטימי. צבע האביב… אוקיי?  אבל כשהתיאור הזה הופיע שוב בסוף, אחרי שהתגרשו, אפשר שהכוונה הפוכה. צבע עיניה תכלת, וניבט ממנו השחור…   עגנון כמובן לא טורח להסביר. הוא מניח את צירוף המילים ככתב חידה. זה עניינו של הקורא, אם "לעשות מזה עניין" או להניח ל: "תכלת שחורה זו שבעיניה"…

הרופא וגרושתו "זרק" את מחשבותיי לסרטו האחרון של קובריק: "Eyes wide shut" ובעברית: עיניים עצומות לרווחה. סיפור העלילה: רופא, (שוב רופא…) אותו משחק טום קרוז היפיוף, נשוי לבחורה מהממת. ניקול קידמן – לא פחות. הכל אמור להיות נפלא: שניהם צעירים ויפים. לא. ממש לא. היא סיפרה לו, או שהוא הבחין, בקצין חיל הים שרוקד איתה באירוע כלשהו, ומנסה לחזר אחריה. זהו. הקצין לא יוצא מהראש של טום קרוז. כל הסרט הוא מסע חיפוש נואש אחר סקס. מסע אבסורדי. אין סקס, ולא יהיה לטום קרוז סקס, למרות כל מאמציו. על זה הסרט: על האין סקס.

זה העניין: האין תמיד חזק יותר מהיש. ולא רק בסקס מדובר. כל דבר שאין לנו: אוכל, כסף,        you name it, הופך למשהו שנע בין מטריד למטריף. אכלנו, הבטן רגועה – הכל טוב. ראינו משהו בחנות, יש כסף, קנינו – הכל טוב…

I'll say it again : האין יותר חזק מהיש.

לפני "מאתיים שנה" כתבתי את התסריט הראשון שלי. האין סיפור היה על בחור ישראלי, נדמה לי שהיה קצין בצבא, שמתאהב בבחורה לסבית. אההה… הוא לא ידע שהיא לסבית כשהתאהב בה. לא היה כתוב לה על המצח. אתה לא יכול להתאהב בבחורה לסבית. כלומר בטח שכן, אבל היא לא רואה אותך בכלל.  הווה אומר, את הגבריות שלך. היא פשוט לא קיימת. כל הסרט נע בעצם סביב אהבה ותשוקה שלא תממש את עצמה לעולם. כלומר: האין.

מיותר לומר שמאד אהבתי את התסריט. מיותר גם לומר ש"שוטרי התרבות" של הקולנוע הישראלי לא הבינו מה אני רוצה. הלקטורית שקראה את התסריט, הימרתי על אישה… הימור שגוי לחלוטין, בדיעבד… הציעה לי, די בתקיפות, שאכניס דמות של בחורה לתסריט. המאהבת של לורה, הבחורה הלסבית. למה? כדי שיהיה אקשן. אבל אותי האקשן הלסבי לא עניין. סליחה. אותי עניין האין.                                                                                                                              אבל האין לא מעניין את הלקטורים של קרנות הקולנוע. הם רוצים אקשן.  ככה נפרדו דרכנו. הם עם היש, ואני נשארתי עם האין…   לסיפור הזה היה עוד המשך קצר, שנדמה לי שכתבתי עליו, איפשהו. החלטתי שאם אגייס את השחקנית הצרפתייה, מרייה שניידר הנהדרת, יהיה סרט. תשכחו לרגע את "הטנגו האחרון בפריז". תחשבו על סרטו של אנטוניוני שנקרא כאן "זהות כפולה" ובמקור The profession – Reporter.  (ג'ק ניקולסון, באחד מתפקידיו הגדולים, כשלצידו – מרייה שניידר). הצלחתי לאתר את הסוכן שלה בפריז, נקבעה פגישה, טסתי לפריז עם תסריט באנגלית, מודפס במכונת כתיבה, והגעתי אל … האין. מרייה לא הייתה שם, במשרדו של הסוכן, והבנתי, נכון או לא נכון, שאין ולא היתה שום כוונה רצינית להפגיש ביננו…

האין.

Oh ye

I can write an entire book about it

© זאב דוניה

צילום אילוסטרציה Quinten de Graaf מאתר Unsplash